עברו 10 ימים מאז שכתבתי לאחרונה. חג הפסח חלף ותוך כדי החלו הדיבורים על אסטרטגיית יציאה וחזרה לשגרה. אז קודם כל די מהר הבהירו לנו שחזרה לשגרה אין משמעותה לחזור לחיים שהכרנו ערב מגיפת הקורונה.
אסטרטגיית היציאה למעשה נועדה לשחרר לאט לאט את המגבלות שהוטלו עלינו בחודש האחרון. ליצור שגרת חיים חדשה ונורמטיבית יותר בצילה של מגיפת הקורונה תוך ציפייה שזו תהפוך ממגיפה למציאות שצריך ואפשר לחיות בצידה מבלי שתתפרץ שוב.
מאז ערב ההכרזה של ראש הממשלה על הפעימה הראשונה של "אסטרטגיית היציאה" יש בלבול מוחלט ומרמור בקרב האוכלוסייה. הדברים לא ברורים וגם ההגיון מאחוריהם לא תמיד נשמע לכולנו. בינתיים ההקלות הם ממש מינוריות והתקווה שבתוך שבועיים נראה לאן פנינו הלאה. מתקדמים לעוד הקלות או חלילה היתה התפרצות חוזרת והסגר יוטל שוב.
מה שכן, עם ההקלות והחזרה החלקית לעבודה, מתגברת עוד יותר זעקתם של האזרחים שאיבדו את פרנסתם. בינהם נמצאים שכירים, עצמאים קטנים, עצמאים גדולים של עסקים שלא ישובו בכלל או ישובו רק בקטנה ובעוד זמן מה. בתקשורת נעשות השוואות אינסופיות לפתרונות כלכליים במדינות אחרות שנראה שהם טובים ורחבים יותר מאשר אצלנו. בכל פינה יש זעקה של אנשים שלא ברור להם איך יעברו את החודש הבא.
הזעקה ברובה אמיתי (תמיד יש טרמפיסטיים) וקורעת לב ממש. אל מול הזעקות הללו אני שוב מבינה מה רב הוא מזלי, לפחות לעת עתה, הפרנסה שלנו לא בסיכון. גם כשתהיה פגיעה היא לא צפוייה לסכן אותנו, אם כי הכל יכול עוד לקרות, איש אינו יודע כמה עמוק וארוך יהיה המשבר.
מחר יחול יום הזכרון ולאחריו יום העצמאות ימים קדושים בעלי הילה שונה משאר ימות השנה. ימים שמסמלים חורבות וגבורות של העם היהודי והישראלי. טקסים גדולים לא יהיו השנה אבל לכולם תהיה הזדמנות להתייחד עם הזכרון בבית. את ארועי המנגל של יום העצמאות בפארקים יחליפו ארוחות משפחתיות ולפחות נחסוך קצת מהזיהום האקולוגי שמלווה את יום העצמאות בשגרה.
משברים הם תמיד הזדמנות נהוג לומר. ואני תוהה האמנם? האם לכולם?
בינתיים החלטתי להחליף את התמונה של הסדרה לתמונה שהיא מבט אל האופק. ועל המונחים הזדמנות ומשבר והיחסים בינהם אעמיק בפוסט הבא…