דני הגיע אלי דרך חברה משותפת. בן 48 נ + 2, כיהן כמנכ"ל ב 10 השנים האחרונות בחברת שירותי תוכנה.
לדני יש שכר מצויין, תפקיד יוקרתי ותנאים כלכליים מפנקים אבל כבר אין לו סיפוק.
החברה המשותפת ששלחה אותו אלי לפגישת היכרות, אדריכלית בעלת משרד בוטיק עצמאי, גם היא בת 48 וזו הקריירה השניה שלה.
עד לפני 10 שנים, היא עבדה בחברת תוכנה, שם הכירה את דני בתפקידו הקודם, והם נשארו חברים.
"אני מקנא בך" הוא אמר לה ערב אחד כשהם ישבו לדרינק של Happy Hour, משהו שהם עושים לפחות אחת לחודש.
"אני רואה את הכייף בעיניים שלך, הכייף שבעשייה שאת מצליחה לשלב גם עם אורח חיים בריא ושפוי.
אני עייף אבל אני המפרנס הראשי כמו שאת יודעת. הילדים אמנם גדולים אבל הם עדיין צריכים עזרה, ובכלל אני כבר תכף בן 50, איזה שינוי אני כבר יכול לעשות שיקח אותי בכייף גם בכל שנות הפנסיה המתקרבות".
"נו באמת" היא ענתה לו. "אתה מזיז הרים בשביל בעלי המניות, נאבק בתחרות סזיפית, יש לך כוחות ויכולות, אולי כדאי שתראה מה אתה עושה איתם בשביל עצמך."
בתום השיחה היא נתנה לו את הטלפון שלי והוא התקשר בחשש.
אני לא מוותרת. אם מישהו כבר הביא את עצמו לטלפון, כנראה שמשהו בתוכו מחפש תשובות. ובשביל זה אני כאן.
Fast forward התחלנו אימון.
איש מחשבים זה לא פשוט. זה מישהו שהצד השמאלי במוח שלו שולט יותר מהצד ההימני. אתגר עבורי.
בפגישה השניה החלטתי לשבור את הקרח ולהתחיל בקלפי מרלין. לכאורה, הכי לא קשור למתכנת או מהנדס אבל יאפשר לנו שיחה ברמה אחרת. לא רציתי לנהל שיחה אנליטית. את זה הוא עושה כל היום מתוקף תפקידו.
המפגש איתי, חשבתי, אמור להיות קצת מנוחה למוח וחיבור לרוח.
ביקשתי שיבחר נושא לשיחה וישלוף 3 קלפים מערימה של קלפים סמויים. הראשון ישמש כמסר מרכזי לנושא והשניים הנוספים כמסרים תומכים.
דני בחר "סיפוק" כנושא מרכזי, "הרי אני פה כי אני כבר לא חש סיפוק בעבודה". ואז הוא שלף 3 קלפים:
הראשון היה "להחליף צריך ברוצה" מה המסר שאלתי – התשובה היתה לו ברורה – כדי לחוש סיפוק עלי לעשות מה שאני רוצה ולא מה שאני צריך.
השני היה "לפתוח דף חדש" והשלישי "לפעול בשיתוף".
גם הפעם לא היה לו קשה להתחבר למסרים התומכים והוא אמר: כדי להחליף צריך ברוצה ולחוש סיפוק עלי לפתוח דף חדש, כשאני עושה זאת בשיתוף. לא ברור עם מי אבל לא לבד.
אולי איתך, אולי שיתוף בבית עם אשתי ואולי שותף או שותפה לעשייה.
ככל שתהליך האימון עם דני המשיך והוא חשף את החוזקות והערכים שלו התקרבנו למטרה האימונית.
דני שהיה כל כך שקוע בלהצליח, להשיג, להנהיג את החברה והעובדים להצלחות חסרות תקדים הותש ושכח להפגין מנהיגות גם כלפי עצמו ואורח החיים שלו.
דני הבין שכדי לעורר את התשוקה בחייו וליצור סיפוק הוא חייב להעיר את ערך המנהיגות ולהפעיל אותו כלפי עצמו, מבלי שזה יפגע בסביבת החיים שלו, פרנסה, משפחה וכד'.
הגדרת המטרה האימונית היתה די straight forward תרגול מנהיגות על החיים שלי כמנוע לצמיחה אישית.
לגילוי החזון ותמונת העתיד נדרשנו לתרגילים נוספים שבסופם התמונה היתה ברורה לא רק לדני אלא גם לי.
דני שלף את תחביב הצלם שלו, שכבר זמן רב לא בא לידי ביטוי אפילו לא כתחביב, וראה כיצד בעתיד הוא עוסק בצילום לא רק כתחביב אלא גם לפרנסתו.
הוא זכר שבקלפים במפגש השני הוא שלף קלף של "לפעול בשיתוף" והחליט מיד לפנות לחברתנו המשותפת ולהציע לה לצלם פרוייקטים שהיא עושה כאדריכלית, לתעד שלבים בתהליך וליצור לה תיק עבודות מקצועי.
זה יהיה ללא תשלום כמובן, פשוט יתחיל "לשמן" את כישורי הצילום שלו, יכניס קצת תשוקה לחייו ויתחיל לבנות עתיד ליום שיחליט להפסיק לכהן כמנכ"ל.
לא תוכנית עיסקית ולא הקמת עסק, בשלב הזה רק להתחיל לעשות דברים נוספים לצד העבודה. דברים שיתדלקו לו את התשוקה והסיפוק הפנימי ואולי בהמשך יהפו גם לעיסוק עם הכנסה.
זה אולי נשמע לכם פשוט ומובן מאליו.
אולי זה נשמע לכם שתכלס רק איווררנו תחביב שהוצאנו מהאחסון. אבל, זה לא כזה אינטואיטיבי.
כמה מכם מכירים אנשים בתפקידים מאד בכירים ומשפיעים שעולמם מצטמצם רק לתפקיד בו הם מכהנים.
כמה אנשים מסביבכם אתם מכירים שיצאו לפנסיה או לקראת הפנסיה ואין להם תחביב עמוק אמיתי שאולי יש לו גם פוטנציאל להפוך למקור פרנסה.
כמה אנשים אתם מכירים שיש להם משרה מעולה ומפנקת כלכלית אבל אין להם תשוקה וסיפוק.
אז דני היום, שנה אחרי, עדיין מנכ"ל שמפרנס את משפחתו בכבוד, אבל יום בשבוע הוא מקדיש לצילום, זה התחיל עם חברתנו האדריכלית, הוא פנה לעוד מכרים שיש להם עיסוק או תחביב שניתן לצלם, חבר שהוא בשלן למשל, והוא מכין להם פורטפוליו של תמונות מדליקות בעשייה.
דני עובד קצת פחות אמנם, אבל התשוקה שהכניס לחייו ביום הצילום, מתדלקת את שאר הימים שלו. הביצועים שלו לא רק שלא פחתו, הם אפילו השתפרו.
אימון לביטוי עצמי ולהתנהגות יוזמת אסרטיבית
