בימים האחרונים אני תוהה האם התמסרתי יותר מידי לאי וודאות.
בשנתיים האחרונות מאז פרוץ מגיפת הקורונה למדנו שיעור על אי וודאות.
פחות או יותר ביום אחד נגנזו כל התוכניות ואיתם גם חלק מהחלומות ומצאנו את עצמנו תקועים בבית, סגר, ריחוק חברתי, עבודה מהבית או ללא עבודה ועוד כל מיני שינויים חדים שקרו בחיים של כולנו.
מאז, שנתיים אחרי, למדנו, אם כי רובנו עדיין רועמים על כך, לחיות באי וודאות.
האם להתחסן, זה בטיחותי? מה יקרה אם לא נתחסן ? האם לתכנן ארוע, חופשה. ואיך לדאוג לפיצוי כספי בעת ביטול, האם ללכת לעבודה או לעבוד מהבית,
בקיצור, רעש אין סופי של החלטות שאת כולן עלינו לקבל בתנאי אי וודאות.
גילינו שמה שלא הורג אותנו מחזק אותנו. זה טוב יגידו כל המאמינים בתורות שונות. הרי אמיתי, אין לנו שליטה על מה שקורה. יש לנו רק סוג של שליטה על איך נגיב למה שקורה.
לכן, לדעת לחיות בתנאי אי וודאות, זו תגובה שטוב לאמץ. פשוט קבלה של לחיות עם מה שיש כאן ועכשיו.
ובכל זאת, אני תוהה כבר כמה ימים, איפה עובר הגבול בין הקבלה של לחיות רק עם הכאן ועכשיו במצב של אי שליטה. לפתח סוג של אדישות שיוצרת שיתוק מסויים, האטה בקצב, ירידה במוטיבציה.
כי הרי אם למדנו לחיות אם מה שיש למה צריך לשאוף לעוד…..
כרגע מה שעובר עלי, מנסה להבין איפה אני בתוך כל זה ולמה זה קשור.
אם יש לכם תובנות, אשמח שתשתפו אותי – שתהיה עוד שבת נעימה ורגועה
התכווננות ותוצאה
