הסיפור של כולנו

הצורך בצמיחה והתפתחות אישית פוגש את רובנו בתקופה דומה בחיים. פעם קראו "לזה" משבר גיל ה 50, היום מדברים כבר על משבר גיל ה 40 ואני בככל לא חושבת שצריך להתייחס "לזה" כאל משבר. 

אני מציעה לקרוא "לזה" הזדמנות.

אך נתחיל בלהגדיר את "הזה".

בעיני מדובר בשלב נהדר בחיים. קודם כל זהו שלב שבו אנחנו כבר מספיק בוגרים, ולא מידי…

אנחנו גם מספיק פנויים ולא מידי.. 

טרם לשלב הזה היינו עסוקים במשך כשני עשורים מסיום התיכון, בבניית החיים העצמאיים שלנו.   הצמיחה האישית בתקופה זו מוזנת בגדול, מהכרונולוגייה של ארועי החיים.

פרידה מההורים והבית שבו גדלנו, בחירת מסלול מקצועי, בחירת זוגיות, החלטה אם בכלל ואיזה אופי של תא משפחתי אנחנו  רוצים להקים ועוד ועוד מאורעות במרחבי החיים שלנו.   
כל זמן ששלבים משמעותיים אלו מעסיקים אותנו, באופן טבעי אנחנו מתרגלים צמיחה פנימית.

ואז לאט לאט, בדרך כלל בלי ששמנו לב, מידה של פניות חודרת לחיינו. אנחנו כבר די מגובשים בשגרה שלנו ופתאום יש לנו זמן להרים את הראש, להביט קצת למעלה ומעבר לאופק ולשאול, מה עוד יש שם, מה עוד לא עשיתי ובא לי לעשות. מה עוד יש בחיים האלה.

בצער, יש מי שמפרש את זה כמשבר והתגובות בהתאם. ואני ממליצה לראות את זה כהזדמנות. פתאום בא היקום ומציע לנו להתחיל לבנות עוד מרחבי חיים, לצד אלו שכבר קיימים, להתרגש מהתחלות חדשות של דברים שאולי הזנחנו או לא ידענו שיש בנו.

זו הזדמנות להסתקרן שוב, לעשות עוד, אולי אפילו להחליף תחום עיסוק ולהתנסות במשהו שפעם תהינו לגביו. העולם מתקדם בקצב מטורף השינויים רבים ואת חלקם כבר לא נחווה כילדים אבל אולי אפשר כמבוגרים.

אז אם אתם מהסוג שמעדיף לראות נקודות מפנה כהזדמנות ולא כמשבר, או אם אתם רוצים ללמוד לעשות את זה אני אשמח להיות השותפה שלכם לדרך ולתמוך בכם עם החוזקה העיקרית והייחודית שלי : "מאירה נקודת מבט חדשה על סיפור מוכר"